אחרי מות אימי התחלתי לאסוף כסאות גלגלים. ישבתי בהם, נעתי איתם ניסיתי לחוש את ה"אין האונים" שבמגבלה פיזית.
הכיסאות – ישנים, רצוצים, שבורים ומחוסרי אברים, נאספו בבתי אבות, אגודת "יד שרה, מוסדות נכים ואנשים פרטים.

על הכיסאות ריתכתי סבך ברזלי בניין, רישומי קווים בחלל הצומחים מהכסא ומתארים דמויות המתאוות לנוע – לפרוץ את מגבלותיהם.
הדמויות – חלקן מלאות חיים ותנועותיהם פתוחות אל המרחב, אחרות מכונסות מעוותות בייאושן.
כסאות אחדים הפכו משכן לזוגות בהן דווקא הנכה – המוגבל חזק מהבריא תומך בו, מנחם אותו.