פנחס עשת - לא פסל של חומר אחד
אוצרות: דליה מאירי, עדי גרינפלד 18.3.2023 - 29.7.2023
פתיחה חגיגית: שבת 18.3.2023 בשעה 12:00
התערוכה פנחס עשת לא פסל של חומר אחד מציגה אמן, פסל, יוצר מקורי, חוקר, שהיה מעמודי התווך של אמנות הפיסול הישראלית המודרנית האוונגרדית בתחילתה.
פנחס עשת למד והושפע ממוריו ובמיוחד מהפסל האיטלקי מרינו מריני, שאצלו למד והתמחה במילנו, ומהאמן הישראלי רודי להמן, בעין הוד.
עם חזרתו לישראל בשנת 1965 עשת הצטרף לרפי לביא והיה מאמני תנועת עשר פלוס וקבוצות נוספות באמנות הישראלית.
הוא פעל והציג בעיקר בשנות הששים והשבעים של המאה העשרים. עשת לימד במסגרות שונות ובמיוחד במחלק לפיסול בבצלאל, שבראשה עמד בשנים 2000-1968.
פנחס עשת הלך לעולמו בשנת 2006.
דליה מאירי, כפסלת צעירה, הייתה תלמידתו של עשת ואסיסטנטית שלו בבצלאל.
מאירי הושפעה מיצירתו ומאישיותו תוך שהיא מפתחת שפה אמנותית אישית וגוף יצירה משלה.
היא יוצרת מתוך חקר והתנסות בחומרים שונים כשהיא זוכרת את הציטוט שלו כמורה, ״לא פסל של חומר אחד״, שיושם ביצירתה והועבר לתלמידיה. במשך השנים מאירי שמרה
על קשר עם פנחס עשת ואספה את יצירותיו.
בתערוכה נציג יצירות של פנחס עשת מאוסף דליה מאירי ומאוסף מיה גל עשת, לצד יצירות של דליה מאירי שנוצרו בהשראתו.
גלריה טל מתכבדת לארח את דליה מאירי כאוצרת בתערוכה זו.
עדי גרינפלד, אוצרת, גלריה טל, מרץ 2023
יצירות פנחס עשת, בתמונה מימין לשמאל
דיוקנאות, 1983 פח, ברזל רקוע, אוסף דליה מאירי
ללא כותרת, 1973 בד מעוצב וצבע, אוסף מיה גל עשת
ללא כותרת, סוף שנות ה-90 עץ ופוליאסטר, אוסף מיה גל עשת
צילום, פנחס עשת עם פסלי דיוקן פורצלן, Service Lip ,Headmaster ,1980 אוסף מיה גל עשת התהוות, 1969 ברונזה וניקל, צבע, אוסף דליה מאירי
דגם לפסל פגישה ,1969 ברונזה, אוסף מיה גל עשת
שקנאי, שנות ה-50 עץ, אוסף דליה מאירי
פנחס עשת – תמונות מהזיכרון
אני זוכרת את פנחס נכנס לסדנה לפיסול של בצלאל בירושלים, שעברה זה עתה למבנה מרווח באזור התעשייה ליד אגד – מקום שהיה בעבר בית חרושת לחלבה. הוא הגיע עם האלפא רומיאו שלו, משׂופם, נמרץ, עם זיק של חיוך בעיניים.
המשפט הראשון שיצא מפיו היה: "אין פסל של חומר אחד". כל השנים התעקש לחנך אותנו שפיסול הוא עיסוק בנפח ובצורה; שהבחירה בחומר ובטכניקה מתקבלת ביחס לנושא הצורני. ואכן, הוא יצר במגוון חומרים וטכניקות בעודו חוקר וממציא דרכים לממש את הרעיונות החדשים שצצו במוחו.
ברנקוזי (ברנקוש) היה דוגמה ומופת לעשת, יליד רומניה. הכרתי דרך השקופיות שלו את שולחן הדממה, שער הנשיקה והעמוד האינסופי של אמן זה, שנים לפני שהצלחתי להגשים חלום ולבקר בעיירה טירגו ז'יו ברומניה. הלכתי נפעמת לאורך הציר הסביבתי הגאוני של ברנקוזי, שנולד בכפר סמוך להרי הקרפטים והלך ברגל לפריז להגשים את האמנות שלו.
התרגילים של עשת הלכו במקביל עם הניסיונות ועם הגילויים האישיים שלו באמנות. הוא השתנה מתקופה לתקופה. בשנים שעסק ב"בדים בשלושה ממדים", הוא נתן לנו בשנה א' תרגילים שיוצאים מקוביות בגודל 10X10 ס"מ. אחר כך, כשהחל לחקור את הפרוטומות הרומיות בסדרת פסלי הפורצלן שלו, עסק איתנו בשנה ב' ביצירת פורטרטים עצמיים ובשכפולם.
עשת היה מורה שלא נרתע "ללכלך את הידיים". הוא הדגים במיומנות כל טכניקה והשתדל לכוון את התלמידים ולתפור לכל אחד את הפתרון המעשי לרעיון שלו. כשנתפסתי לעבודה בפוליאסטר, הוא קישר אותי עם מפעל באשדוד שאפשר לי לעבוד עם הפועלות ולהתמחות ביציקה של החומר.
עשת היה איש רעים, שאהב לשוחח ולספר בדיחות. אני לא הייתי פייבוריטית שלו. בשנים הראשונות ירד עליי שאני עובדת קשה מדי. הייתי בעיניו חמור עבודה לא מתוחכם. עם זאת, הוא העריך את עקשנותי מספיק כדי לבחור בי כאסיסטנטית שלו בשנה השלישית ללימודיי.
בקיץ, בסוף השנה השלישית, קיבלתי הודעה ממנהל המחלקה לאמנות שאני מסולקת מבצלאל. כל המורים הפנו לי עורף ולא התערבו למעני. עשת היה היחיד שהתעקש מול ההנהלה לאפשר לי להציג את עבודותיי לשיפוט בפני חבר המורים שיחליט אם אני ראויה ללמוד בשנה הרביעית והאחרונה.
ההוראה היצירתית והאכפתית שלו והדוגמה האישית שנתן, כאמן משתנה ומתחדש, השפיעו על יצירתי וגם על דרך ההוראה שלי.
דליה מאירי
|
